27 נובמבר 2011
מי לאדוני- אלי
בימים אלה, ימי פרוס חג החנוכה הקרב עלינו לטובה, נידמה כי עולם כמנהגו נוהג. אנו כהרגלנו שקועים בסיכסוכינו הקטנונים בין ימין ושמאל, חילונים לחרדים וכל אשר יעלה רצון בפנינו. אך נפל דבר בישראל, המיעוט בעם, השמאל הרדיקלי חש כי מתערערת אחיזתו ושליטתו הסמביוטית על מרבית הציבור בישראל, זה הציבור אשר לאחר ששה עשורי דממה כנועה ואזלת יד מחפירה התנער ודורש לבסוף המגיע לו, את זכויותיו האזרחיות, החברתיות והדמוקרטיות.
אמצעי התקשורת הנימצאים בשליטתו המלאה של השמאל הרדיקלי, פצחו לשם שרידותם המעליבה במסע הכפשה מתוזמר ומתואם, תוך הדרה ודמוניזציה של מתנגדיהם האידאולוגים תוך שמנצלים באורח מחפיר את האמצעים הציבוריים שהעמידו לרשותם אותם מתנגדים אידאולוגים. כל חוקי האתיקה העיתונאית הושלכו לפח. שקרים וחצאי אמיתות מסתחררים באין מכהה כענין של יום ביומו. עיתונאים מוטרפי דעת למחשבה כי יאבדו את מנעמי השלטון החמוס על ידם, אשר ראו בהם נחלת אבות וציווי אלוקי לכאורה, שולפים ציפורני עטיהם על מנת לחסל יריביהם המאימים לבסוף על שליטתם המוחלטת בסדר היום הציבורי.
השקר והצביעות מולכים בכיפה. מקום המדינה ועד ימינו אלו הדיר השמאל הרדיקלי את מרביתו של הציבור מחופש והבעת דעה, הפכם לנוכחים ניפקדים, השליט סתימת פיות בידיעה ובכוונה תחילה. מערכת המשפט מחזיקה עד היום באג'נדת שמאל עד שמאל רדיקלי אשר אינה משותפת לציבור הרחב. מערכת זו ובפרט בית המשפט העליון ופרקליטות המדינה, הדירה, השליטה משפח ועוותה דין עבור מרביתו של העם בכל ענין אידאולוגי, ערכי, חברתי או מדיני אשר נדון בפניה. מערכת זו המנציחה את שלטון המיעוט על הרוב תוך שנוקטת במעשה רמיה, משתמשת בסחרירי עיוות אידאולוגי אורווליאני מפלצתי הגורס כי "על הרוב לשמור זכויות המיעוט". טיעון זה הינו נאות בדמוקרטיות תקינות אך במקומותינו הינו טיעון ניבזי ונכלולי הבא לשמר את שילטון המיעוט על הרוב ולמנוע מהרוב דרך האשמתו ב"קיעקוע הדמוקרטיה" לשנות המצב הקיים. המיעוט נהנה מחולשתו של הרוב. חולשה זו באה לידי ביטוי בממלכתיות יתר של הרוב אשר הכפיף רצונותיו וזכויותיו והיסגירם למיעוט השולט בו וזאת בשם אחדות העם. מטרה נאצלה לכשעצמה, אך כיוונה שגוי. אחדות כן, כמובן אך לא בהכפפת הרוב לשילטון פסאודו-טוטליטרי של המיעוט עליו.
אין הוכחה טובה יותר לאפסות הרוב הדומם מאשר נכונותו לספוג הדרתו והרחקתו מהשיח הציבורי, הממומן בעצם ידו, הטחת הכפשות ועלבונות משך עשרות בשנים מהתקשורת וגרוע יותר, נכונותו וחוסר המעש שלו כנגד הדרתו וביזויו על ידי מערכות המשפט. הציבור חוזה בהתמסמסותה של הדמוקרטיה הישראלית, בקעקוע האיזון העדין שבין הרשויות השלטוניות, במחטף הפירטי של בית המשפט העליון את השלטון במדינת ישראל, אשר חסם את יכולת משילות הממשלות לדורותיהן תוך כבילת ידי ניבחרי העם בממשלה ובכנסת על ידי מערכת משפט ופרקליטות מדינה מתאנפות ולעומתיות ועדיין שתק את שתיקת הכבשים.
גישה זו מדרדרת את ישראל לשאול תחתיות בכל האמור לתקינות הדמוקרטיה בה. המיעוט השולט מהשמאל הרדיקלי, במרמה ובצדיה, מוציא את דיבתה של ישראל רעה ברחבי העולם בעודו נהנה מאתנני האנטישמים מבקשי רעתנו. מיעוט זה, משקלו הסגולי עצום בכל הנוגע להכפשת ישראל במדינות הים . אנטישמיי העולם טופחים על חזם בעונג שהרי "אם ישראלים, יהודים, ילידי ישראל, חניכי מערכת החינוך הישראלית מכפישים את ישראל, מלעיזים בה, מטילים בה דופי, קוראים לחרמות כנגדה, הרי שיש דברים בגו" לטעמם של האנטישמים בעולם "אם בארזים (היהודים) נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר (גויי הים)" והם אכן מבטאים שיטנתנו רעה, בקבלם גיבוי, כתף תומכת ואוהדת ממשנאי החינם בנינו.
קריאת הקרב של מתתיהו בן יהונתן מבית חשמונאי: "מי לאדוני אלי" אשר ציינה את תחילתו של המרד בהנהגת החשמונאים ביוונים ההלניסטים-הסלווקים ובמשתפי הפעולה עמם, המתיוונים בעמנו (160 – 167 לספירה), אינה קריאה דתית אלא קריאה להאסף אל המחנה בעל המכנה המשותף הברור והבסיסי ביותר של אותה התקופה, לבדל את התבן מן הבר. קריאה זו באה על מנת לקבץ את "חובבי ציון" של אז, נאמני אלוקים של אז, תחת דגל אחד על מנת לעמוד מול היוונים והמתיוונים אלו "מקעקעי ציון" בעם. קריאה זו ישימה ונכונה גם לימינו אלה.
חייבים אנו לרחוק מלהשתמש במונחים פלגנים כגון שמאל, ימין, חרדים, חילונים, גברים, נשים, מרכז ופריפריה שהרי כולנו יהודים, לכולנו זכות שווה על ובארץ הזאת, כולנו בנים ובנות לאותו עם ואומה. מאידך-גיסא, צורך השעה עבורנו הוא להבדיל בין מחנה "חובבי ציון", אלו הנאספים לדגל אלוקים, לבין מחנה "מקעקעי ציון", אלו המתיוונים של זמן מתתיהו החשמונאי. רובו המכריע של הציבור נימצא ללא ספק במחנה "חובבי ציון", אלו המיחלים את קיום העם היהודי בארצו היא ארץ ישראל. אלו הם המבינים במעשה ובמחדל כי היותם יהודים ציונים ודמוקרטים הוא הנותן לגיבושו של העם בארצו והעצמת קיומו.
לעומתם נימצא צבר המיעוט, הוא "מקעקעי ציון" אשר עיוותים היסטורים מאז קום המדינה העצימו באורח בלתי מידתי את ערכו הסגולי מונים רבים מעבר לערכו הממשי המספרי. מיעוט זה חמס באורח סימביוטי-סרטני-גרורתי את רכושו של העם היהודי והישראלי היושב בציון. זה המיעוט חילק את עושרה המוגבל של הארץ בין נאמניו. אלו הם אשר שתלו את נאמניהם בתקשורת, במערכות המשפט, באקדמיה, בפיקוד הגבוה הצה"לי, המשטרתי והמודיעיני, למען שמר שלטונם לשנים ארוכות (כפי שאכן ארע), תוך שחופסים נאמנותם דרך שלמונים והטבות שאינן מגיעות להם. חלקם היותר קיצוני, אלו אשר כתפיהם צמודות לקיר הקיצוני השמאלני הקומוניסטי המשיחי הפנאטי, הפכו למשתפי פעולה וחברו לשוטמי ושונאי ישראל בארצות הים כמו גם מדינות ערב והפלשתינים. הללו, חסרי האל בליבם, מעוותים פתולוגית, מיחלים לחורבננו, ללא כחל וסרק.
השמאל הישראלי האידאולוגי, השורשי, האוטנטי הוא חיוני לנו כימין האידאולוגי. למען שלמות תקינות ובריאות הדמוקרטיה שלנו עלינו לשמוח בפלורליזם האידאולוגי ובדיון הציבורי בסוגיות ליבת העם הקיים בנינו, עלינו אף להעצימו ולאפשר לכל שידבנו ליבו להביע דעתו ולהביעה בחופשיות, באין אונס.
חרדים וחילונים, ימין ושמאל הם חלקים אידאולוגים שונים לגיטימים לעם זהה בעל מטרת קיום ערכי משותפת ואין להפרידם.
בפלגנותנו אנו מנסרים במו ידינו את בדי הענף שכולנו שוכנים בו. מהי זו רוח העוועים שניכנסה בנו. האם חורבן הבית השני ושינאת החינם לא החדירה מעט תבונה לקודקודנו? האם אלפים שנות גלות, האם הפרעות ביהודים הן במזרח והן במערב כבר נישכחו מעמנו, האם שואת העם היהודי במאה העשרים לא הסבה לבבנו להשיג כי מאוחדים נתקיים כולנו ואילו שסועים ניפול כולנו לתהום?
ציבור "מקעקעי ציון" מנהל כיום קרב מאסף כנגד "חובבי ציון" בנסיון נואש לשמר זכויותיו ושילטונו העודפים על הרוב בנו. אל לנו להניח להם לזכות בכך. הפסדנו בקרב זה הינו הפסדנו במערכה על דמותה היהודית, הציונית והדמוקרטית של מדינת ישראל בהווה ועבור הדורות הבאים.
.
עלינו לחדול מכתתיות נוסך ימין ושמאל, חילונים וחרדים, נשים וגברים, עירונים ופריפריה ולדבוק במתווה "חובבי ציון" למול "מקעקעי ציון", זהו המדד האולטימטיבי הנאות והחיוני עבורנו כעם ואין בלתו. כל מתווה פלגני אחר, נושא פוטנציאל הרסני אדיר עבורנו. כפי שבימי מתתיהו החשמונאי, זעקתו מרעידת אמות הסיפים: "מי לאדוני אלי" חיברה מחדש את פלגי העם, איחדה את הציבור של אז עבור מטרה משותפת והיא ניעורו של צורר ואויב לנו מעל גבנו, למען היותו של העם בני חורין, כך גם כיום, שנאמר "לא בכח כי אם ברוח", לא דיוויזיות הטנקים ולהקי המטוסים הם שיקבעו את יכולת שרידותנו אלא אחדותנו בעבור מטרה משותפת והיא, היום כאז, עצמאותו וחרותו של העם היהודי היושב בציון לנוכך אויביו הסובבים אותו ותאבים להשמידו.
הרוב הדומם חייב להתעשת ולהפנים כי מיעוט קיצוני פנאטי בעם מתנכל לו, הללו הם המגיעים משורות השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי אשר אינו נוצר את קיום עם ישראל בליבו. אידאולוגיה אוניברסלית, משיחית, אנרכיסטית וקומוניסטית היא המדריכה את מהלכיו. אין בין אלו לבין העם היהודי כל מכנה משותף. הללו מוצצים לשדנו, נסמכים סמביוטית על טוב ליבם ואוזלת ידם של מרבית האזרחים על מנת לאבד ולהעלים אותם האזרחים, לנצלם למטרותיהם האישיות האידאולוגיות האויניברסליות ולהשליכנו בסופו של יום חזרה לארצות מוצאם (או עבור אלו שישרדו את "פרעות חברון" נוסך המאה העשרים ואחת, לים של עזה, מאכל לדגים).
עלינו להלחם עד חורמה בציבור "מקעקעי ציון" השורץ במחילות מבאישות בחובנו. עלינו להלחם בנחישות וללא רחמים ב"משנאי החינם בנינו", להעלות ולרומם את נאמני היהדות, הציונות, הדמוקרטיה והקפיטל-סוציאליזם בנינו. חג חנוכת בית המקדש שחרב והואר שוב, אינו אך חג המציין שחרורו של העם מעול זרים, זה הוא חג אחדותו של העם אשר היא אשר נתנה בידו לנצח אויבים חזקים מעימו מונים רבים. זהו לכן הלקח המובא בטורים אלו: "מאוחדים... נישרוד, למען נשמש אור לעצמנו ולגויים כאחת".
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
